התנגדות לטענה על ידי תקיפה פרסונלית של המחזיק/ים בה במקום להתייחס לטיעון לגופו של עניין. טיעון המכוון אל האדם מסיח את הדעת מהעניין שעל הפרק כדי להפנות את תשומת הלב לאדם הטוען, בצורה של הפניית עלבון, פקפוק באמינות, האשמה בחוסר עקביות או בצביעות, או הפניית תשומת הלב לטון. הפנייה לאדם יכולה להיות פוגענית ולחלוטין לא רלוונטית לעניין העומד לדיון (abusive ad hominem), והיא יכולה להטיל חשד בעקביות או באינטרסים של הדובר (circumstantial ad hominem). מכל מקום, טיעון מסוג זה עשוי להיות מוצדק במקרים מסוימים, למשל אם אופיו או התנהגותו של האדם רלוונטיים לבחינת טיעוניו.
כמה מקרים פרטיים של אד הומינם:
דוגמה:
כשחבר הכנסת יאיר לפיד הצטלם עם אפוד צהוב בהזדהות עם מחאת "האפודים הצהובים". שי ניב, כתב על כך (דבר העובדים בארץ ישראל, 13.12.18): "התמונה הזו של לפיד היא תמצית האירוניה, ולא משום שהצטלם בפתח הקוטג' היוקרתי שלו ברמת אביב. זו אירוניה מפני שלפיד, ניאו-ליברל מובהק, כבר הצליח בעבר לגרוף הישג פוליטי אדיר בזכות המחאה החברתית של שנת 2011, והוא עוד עשוי לעשות זאת שוב גם הפעם."
זוהי תקיפה אישית כפולה: האשמה בצביעות - tu quoque (אתה מוחה נגד יוקר המחיה אבל אתה בעצמך בעל הון) והאשמה בפעולה מתוך אינטרס אישי (אתה מוחה נגד יוקר המחיה כי זה יניב לך רווח פוליטי). התקיפה לא מתמודדת עם טענותיו של לפיד בדבר יוקר המחיה, אלא מפנה את תשומת לב אל לפיד האדם. השאלה שצריכה להישאל היא האם תכונותיו והתנהגותו של לפיד אכן רלוונטיות לבחינת טיעוניו.
ראו עוד כאן:
Walton, Douglas. 2008. Informal Logic. A Pragmatic Approach, 2nd ed. (Cambridge: Cambridge UP), “Personal Attack in Argumentation”, pp. 170-208
לא ברור איפה הכשל בדוגמא